פרשת יתרו: "ויחד יתרו - נעשה בשרו חידודין"

"ויחד יתרו - נעשה בשרו חידודין"

מה שמע יתרו ומה סיפר לו משה

"וישמע יתרו כהן מדין... את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (יח,א). ואילו בהמשך הפרשה כתוב "ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודת ישראל, את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'" (יח,ח). ובהמשך הפסוקים כתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים" (יח,ט), וכן "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" (יח,י).

בקריאה

ראשונית של פסוקים אלו מתגלים לכאורה בלבול וחוסר עקביות לגבי מה שמע יתרו. פעם כתוב שהוא שמע על ניסים שקרו "למשה ולישראל" או "לישראל", ופעם כתוב שהוא שמע על ניסים שקרו "לפרעה ולמצרים".

בנוסף לכך, צריך להבין מה ששואלים חלק מהפרשנים: מדוע מרע"ה סיפר ליתרו על הניסים שנעשו להם, הרי יתרו כבר שמע על הניסים הללו, ככתוב בתחילת הפרשה "וישמע יתרו"?

חלוקת הניסים לשני חלקים

נלע"ד בעזה"י להסביר על פי פשט לשון התורה כך: הניסים שנעשו מחולקים לשנים. החלק האחד הוא ניסים שנעשו לישראל עצמם, כמו: קריעת ים סוף, הניצחון במלחמת עמלק, ירידת המן, באר המים ויציאת מצרים. והחלק השני הוא ניסים שפגעו במצרים ובפרעה, כמו: הִכנסם של המצרים לתוך הים [לפי הרמב"ן דבר זה הוא פלא גדול] וטביעתם, וכן כל המכות שקבלו המצרים במצרים, בין בהיות ישראל שם ובין בזמן קריעת ים סוף, וכדברי רש"י בפרשת בשלח "נלחם להם במצרים - ...דבר אחר שכשם שאלו לוקים על הים כך לוקים אותם שנשארו במצרים" (יד,כה).

כאשר מדובר על ניסים שקרו לישראל עצמם כתוב "עשה אלקים למשה ולישראל" או "עשה ה' לישראל", ואילו כאשר מדובר על ניסים שפגעו במצרים כתוב "עשה ה' לפרעה ולמצרים".

חלוקה זו בין הניסים מדויקת בדברי חז"ל, שבמקומות שהתורה כותבת "לישראל" חז"ל מזכירים רק ניסים שקרו לישראל ממש ולא את עשר המכות ולא את טביעת המצרים בים סוף.

יתרו לא שמע על טביעת המצרים בים סוף

ולבאור הענין נגש כעת: יתרו שמע על הניסים שאלקים עשה למשה ולישראל שהזכרנו לעיל, אבל הוא לא שמע על טביעת המצרים בים סוף וכל המכות שהמצרים קבלו. אולי משום, שהמצרים ניסו להעלים את כל הניסים הנ"ל שקרו בתוך מצרים, כדי לא לעודד את אויביהם לתקוף אותם בעת חולשתם, וכן משום שלא עבר מספיק זמן כדי שכל הדברים יתפרסמו.

כאשר יתרו הגיע למחנה ישראל, מרע"ה סיפר לו על כל הניסים שהוא טרם שמע, דהיינו על כל העונשים שבאו על המצרים, מה שלקו במצרים ומה שלקו בים סוף. וכן על הנס הגדול שהמצרים נכנסו לתוך הים, דבר המפליא מאד כל אוזן שומעת כיצד העזו המצרים להכנס לתוך ים שנבקע לשנים, אם לא כי צורנו עשה להם זאת (רמב"ן).

ומדוע הוצרך מרע"ה לספר ליתרו על טביעת המצרים בים סוף? תשובה: "אמנם כתוב "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, אבל אחר כך "נטית ימינך תבלעמו ארץ" (הערת הרב נבנצל שליט"א). וזו לשון פרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מא) "נטית ימינך תבלעמו ארץ, ואין ימינך אלא שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו וכו', מיד פתחה הארץ ובלעה אותם" (עיין רמב"ן טו,יב).

"עתה ידעתי"

על פי הסברנו, תובן מאד תגובת יתרו באומרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם"(יח,יא). וזו לשון רש"י "עתה ידעתי - מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר...; כי בדבר אשר זדו עליהם - כתרגומו, במים דמו לאבדם והם נאבדו במים".

כלומר, יתרו אמר: רק עכשיו, רק לאחר ששמעתי ממרע"ה שהמצרים טבעו בים ואני יודע שהם רצו להרוג את בני ישראל במים [רצו להטביעם ביאור], רואה אני שמחשבתם הרעה באה עליהם מידה כנגד מידה, וזו הוכחה שגדול ה' מכל האלקים. וכדבריו של אוה"ח הקדוש "עתה ידעתי וגו' - כי הגם שיש לאומות שרים גדולים [מלאכים של האומות] ועצומים להלחם בעדם... ואף על פי כן לא יכוונו להנקם מהאומות הנגדיים בדמיון המרד, מה שאין כן אלקי ישראל שיתכוין למדוד במדה עצמו של המורד...".

ולפי זה מובן מאד מדוע רק עכשיו אמר יתרו "עתה ידעתי", שהרי רק עכשיו שמע מפי מרע"ה שהמצרים טבעו בים, דהיינו נענשו במדה כנגד מדה.

על מה יתרו שמח

אלא שיתרו לא שמח על מה שמשה סיפר לו [על טביעת המצרים], אלא הוא שמח רק על הניסים שעשה הקב"ה לישראל, וכמו שמדויק ממה שכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל... ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים...", ולא כתוב שהוא שמח על מה שעשה הקב"ה לפרעה ולמצרים, אף על פי שזו היתה הבשורה החדשה ששמע. אם כן, משמע, שעל טביעת מצרים לא שמח אלא הצטער, לעומת ישראל שאמרו שירה בליל שביעי של פסח. ליתרו התברר כי גדול ה' מכל האלקים על ידי כך שהקב"ה הטביע את המצרים בים, אבל הוא לא שמח על כך שהם טבעו ומתו.

הבנת עומק דברי קדשם של חז"ל

על פי מה שכתבנו נבין את עומק דברי קדשם של חז"ל על המילים "ויחד יתרו" וזו לשון רש"י "וישמח יתרו, זהו פשוטו [וכך מתרגם אונקלוס, וכך מופיע בחלק מהמדרשים, וכך פירשו עוד פרשנים כגון אוה"ח הקדוש], ומדרש אגדה - נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על אבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרא דרי לא תבזי ארמאה באפיה [תרגום - גר אפילו עד עשרה דורות, לא תבזה גוי בפניו ע"כ. והסיבה היא: הוא עדיין מרגיש קשר נפשי אליהם]".

ולכאורה תמוה, כיצד למדו חז"ל מפסוק זה שלא לבזות גוי בפני גר [אמנם מדרש אגדה, אבל למדו מכאן הלכה מעשית], הרי ודאי שאין זו משמעות המילה "ויחד", כיון שבכל מקום פרושה הוא מלשון שמחה? ולפי דברנו יובן היטב, שבאמת משמעות המילה "ויחד" היא שמחה, וחז"ל במדרש אגדה למדו את דרשתם מזה שיתרו שמח דוקא על הניסים שנעשו לישראל ולא על טביעת מצרים, אף על פי שמרע"ה סיפר לו על טביעת מצרים, ואם כן, משמע, שהוא הצטער על אבדן מצרים, משום שעדיין הרגיש קשר אליהם, והדברים מתוקים.